הגיל לא קובע או: גיל הוותיק-עשרה

מגמות גיליות: הארכת תוחלת החיים והשפעתה על שינויים דמוגרפיים

בעולם גלובלי מזדקן נכרת מגמת שינוי דמוגרפי: גידול באוכלוסיית האזרחים הבוגרים לעומת קיטון וצמצום באוכלוסיית הצעירים, עקב מיעוט נישואין וצמצום בהולדת ילדים, והארכת תוחלת החיים.
בישראל הגידול משמעותי מאוד גם בישראל נכרות מגמות אלו, ואף יתרה מזאת, על פי תחזיות הלמ”ס אוכלוסיית ישראל צפויה לעבור תהליך הזדקנות משמעותי, בהתבסס על הרכב הגילים הצעיר הנוכחי.
הגידול מואץ בשנים האחרונות עקב הזדקנות אוכלוסיית ה’בייבי בום’[1]  של שנותיה הראשונות של מדינתנו הצעירה.
גם ב”המדריך לאזרח הוותיק, חוברת זכויות, הטבות ומידע עבור האזרחים הוותיקים בישראל” מטעם המשרד לשוויון חברתי, נאמר כי תוחלת החיים בישראל עולה במהירות עצומה, והמשרד נערך לאפשרות שבעוד כעשרים שנה, אוכלוסיית האזרחים הוותיקים בישראל תכפיל את עצמה

עיר ידידותית גיל: מה משמעות המונח, ומה הביא לשינוי?

מגמות אלה ההולכות ומתעצמות בעיקר בעולם המערבי מזרזות שינוי תפיסתי באשר ל”זקנה”.
התשתית לשינוי תפיסתי זה הונחה בוועידת מדריד  בשנת 2002, בה טבע ארגון הבריאות העולמי את המונח:

“Age Friendly Cities”

ערים ידידותיות גיל, אשר תורגם לתכנית פעולה בינלאומית. עיר ידידותית גיל היא רשות מקומית המאפשרת לאזרחים ותיקים תנאים מיטביים לאיכות חיים פיזית, רגשית, חברתית, רוחנית וכלכלית. שינוי תפיסתי זה יוצא מתוך הנחת ההזדקנות הפעילה (active ageing) כלומר האזרחים/יות הוותיקים/קות יוזמים, פעילים ותורמים לחברה, בניגוד לתפיסה הארכאית הקודמת של זקנה כסבילה וכנטל על המערכות הציבוריות והחברתיות

השיח הרווח בנושא א/נשים מבוגרים/ות: גילנות – אייג’יזם

ואולם, אם נבחן בעין בקורתית את הגישה החברתית הקיימת, המשתקפת ומתבטאת במדיניות מקבלי ההחלטות ובמדיה על ערוציה השונים, מתגלה תמונה שאינה מזהרת, בלשון המעטה.
החברה המערבית מקדשת את תרבות הנעורים ואת האינדיבידואליזם, ואינה מעניקה לא/נשים מבוגרים את הכבוד וההוקרה הראויים להם, כפי שניתן למצוא בחברות שערכיהן מסורתיים ויש בהן חשיבות לקולקטיב, בהן זקני (בעיקר) וזקנות (לפעמים…)  השבט בעלי תפקידים חברתיים נכבדים ומשמעותיים.  ולא רק זאת, ניתן להבחין בתופעה בולטת של הדרה ואפליה על רקע גיל: גילנות – אייג’יזם.

אם אפליות בשל אפיונים חברתיים כמו: מגדר – סקסיזם, מוגבלות גופנית, העדפה מינית, גזע ואתניות ועוד, נחשפו ויצרו מחאות ותנועות חברתיות, הרי שאפליה זו, על רקע גיל, אינה נחשפת במלוא “תפארתה” ואין בה הכרה מוסדית, על כן רווח עתה הביטוי הממחיש זאת: “הזקן הוא השחור החדש”…
הנטיה היא להציג את אוכלוסיית המבוגרים באופן החוטא לתחושות הסובייקטיביות שלה: לדוגמה כמקשה אחת באמצעות הגדרות סטטיסטיות ל”גיל השלישי”.
הזקנה נחקרת באופן מעמיק ומסתבר, בין היתר, כי באוכלוסיה המתוייגת כ”זקנה”, ניתן להבחין  בשכבות גיל שונות, כי הרי לא דומים  צרכיה ועולמה של בת 65 לאלו של בת 85, ואם נוסיף לכך גם משתנים נוספים כמו: מוצא/אתניות, היותך מהגר/עולה או יליד הארץ ומעמד סוציו-אקונומי הרי שהשוני רב גם באותן שכבות גיל.

הנרטיב – סיפור ההתדרדרות – את מי הוא משרת?

הנרטיב – הסיפור המלווה א/נשים מבוגרים ומציג אותם/ן באופן מביש הינו נרטיב ההתדרדרות.
אם נאמין לסיפור זה ונחיה על פיו, נשב ונמתין לחדלון… אמנם, כפי שטוען פרופ’ בן דוד, ראש המעבדה לתקשורת ונוירופסיכולוגיה לאורך החיים במכון “תבונה”, בגיל מבוגר ניתן להבחין בירידה מסוימת בתפקוד חושים כמו ראיה ושמיעה, אולם בניגוד לסטיגמות הנפוצות אין ירידה קוגניטיבית[2]

הגישה החברתית הנפוצה כלפי א/נשים מבוגרות/ים הינה פטרונית ומתנשאת.
הרגשות שגישה זו מייצרת הינם: רחמים במקרה ה”טוב”, התעלמות, הדרה, זלזול, חוסר כבוד ורתיעה.
הנטיה היא לבודד א/נשים מבוגרים ואפילו ליצור עבורם “גיטאות”: מוסדות מיוחדים המיועדים לא/נשים בגילאים מבוגרים, שההתנהלות בהם היא פטרונית ומתנשאת.
להנחתי, התנהלות חברתית בריאה היא התנהלות רב-דורית בה משולבות אוכלוסיות גיל שונות זו בזו ונתרמות זו מזו, וא/נשים מנהלים את חייהם בעצמם, על פי העדפותיהם.
במאמרים הבאים אציג מודלים לשילובים שכאלה, כמו, למשל, מגורי סטודנטים עם א/נשים מבוגרים, מגורים עצמאיים במרחב משותף המנוהל על ידי הדיירים, שילוב גנים בבתי אבות ועוד…

לא עוד קשיש/ישישה, נחליף ב: וותיק-עשרה

מטרתו של בלוג זה היא שינוי התפיסות והשיח בנושא הגיל המבוגר בקרב הקהל הרחב, התקשורת ומקבלי ההחלטות מהדימוי המופרך שאין לו קשר ועיגון במציאות : “נטל” על הציבור, לשילוב אוכלוסיה מבוגרת במארג החברתי על כל היבטיו: תעסוקה, תרומה  חברתית, והשתלבות בצמתי השפעה ומניעת בידודם של אנשים מבוגרים.
יש צורך בהשקעה רבה בשינוי התפיסות המושרשות הללו ובעיקר בשינוי תפיסתם של מקבלי ההחלטות, והכרה בזכותם של א/נשים בכל גיל לכבוד, מימוש עצמי, תקשורת ושמחה

עלי להדגיש כי שפה משקפת הלכי רוח ואף משפיעה ועשויה ליצור שינויים חברתיים.
ה”כינויים” הנפוצים לא/נשים מבוגרים, כמו: “זקנים” “קשישים” “ישישים”, ממצבים א/נשים מבוגרים כחסרי ערך ותרומה, מעצם גילם. על כן אני מציעה שינוי שפה: הבה ונקרא לגיל המכונה “הגיל השלישי”: גיל הוותיק-עשרה.
זהו שם הטומן בתוכו קריצה: לא טפש-עשרה, משום החכמה שנצברה, אולם הוא מותיר את “העשרה” לציון האפשרויות והקלילות שהגיל הזה דווקא מאפשר.  ד”ר אליזבט בארי (Elizabeth Barry) מחזקת טענה זו בהציעה שגיל מבוגר עשוי להיות זמן של שינוי פנימי, חידוש וגידול.

———————

[1] בייבי בום: ילודה גבוהה מהממוצע בפרק זמן נתון, ביטוי השאול מה”בייבי בום” האמריקני שארע לאחר מלחה”ע השנייה.

 במאמר הבא אציג את טיעוניו של פרופ’ בן דוד [2]

השארת תגובה